Max Friedman | Parallel Realities

Solo Exibition

04/04-10/05/2025

Many painters have addressed the square meter between the easel and the chair, the curtain and the window, the bed and the palette. This little piece of space, the studio, has been dealt with repeatedly in paintings throughout history, with love and dread. The images of the absolute, solitary interior – of a room not used for living or interactions with others. This interior is dedicated to the inner, painterly expression of the painter – and has reappeared in works as a distillation of the artist’s declaration of loyalty and love for painting.

The studio appears in Max Friedman’s paintings again and again, between the curtain and the window or the chair, poetically and beautifully. The studio is the world – sometimes, the encounter between wall and floor in his paintings turns pink and reddens as if the sun rises or sets within the studio. In a different instance, a piece of fabric, soaked in red paint, lies on a table, as if suggesting that this is what you eat here: the colors red and vermilion. The poetic painting of the objects, like the bit of fabric on the table or the meeting of the wall and the floor, points to the best thing a painter can hope for: that the painting is enough and he has almost no need for or interest in things that are external to the painting.

The exhibition’s title, Parallel Realities, suggests the same idea. The painter lives in the square meter between the curtain and the window in a parallel, sufficient reality, while a different, prosaic one exists in the outside world. In the studio paintings, each detail also appears to live in its own reality. The attempt to achieve a formal, colorful, material essence seems to break down the world and generate objects that float in space. The chair or the table seems to stand on the floor, subject to gravity, but something in them also seems to float above it; they do not exert their full weight on

the floor. Each detail in the painting is in its own parallel reality, just like the painter in his private space.

Apparently, the painter likes to observe and loves nature, and some works in the exhibition depict green grass with grey skies above. In these paintings, too, something beautiful tugs at the heart’s strings. At moments, the landscape paintings can be seen as revealing inner vistas, a dance of the green lawn’s vitality and the ash-grey sky. Perhaps there is a notion here of parallel realities between youth and old age.

____________________________________________________________________________________________________

מקס פרידמן | מציאויות מקבילות

תערוכת יחיד

04/04-10/05/2025

ציירים רבים עסקו במטר הרבוע שבין כן הציור והכסא, בין הוילון והחלון, בין המיטה והפלטה. חלקת האלוהים הקטנה הזו, הסטודיו, טופלה שוב ושוב בציורים לאורך ההיסטוריה, באהבה ובאימה. דימויי הפנים המוחלט, המבודד - פנים חדר שלא משמש למגורים ואף לא לאינטרקציות עם אדם אחר. זהו פנים שמטרתו להיות קודש לביטוי הפנימי, הציורי של צייר - חזר והופיע בציורים כרגע מזוכך של הצהרת הנאמנות והאהבה של הצייר לציור.

בציוריו של מקס פרידמן מופיע הסטודיו שוב ושוב, בין הוילון לחלון או לכסא, בהופעה פיוטית ורבת יופי. הסטודיו הוא העולם - לפעמים נדמה שהמפגש בין הקיר לרצפה אצל פרידמן מווריד ומאדים, כאילו השמש זורחת או שוקעת בתוך הסטודיו פנימה. במקרה אחר מונחת פיסת בד ספוגת צבע על שולחן, כמו מציעה שכאן זה מה שאוכלים: צבעי אדום ושני. הפיוטיות בה מצוירים החפצים כמו אותה פיסת בד על השולחן או החיבור בין הקיר לרצפה, מצביעה על הדבר הטוב ביותר שצייר יכול לקוות לו: התחושה שהציור מספיק לו ואין לו צורך או עניין כמעט בכל דבר אחר שמתקיים מחוץ לציור.

שם התערוכה: מציאויות מקבילות, מציע את אותו רעיון. הצייר חי במטר הרבוע שבין הווילון לחלון כבמציאות מקבילה, מספיקה, כשבעולם החיצוני יש מציאות אחרת, פרוזאית.  אך גם בתוך ציורי הסטודיו עצמם נדמה שכל פרט נמצא במציאות אחרת. הניסיון הציורי להגיע למהות צורנית, צבעונית, חומרית, כמו מפרקת את העולם ויוצרת אובייקטים שמרחפים בחלל. הכסא או השולחן נדמים כעומדים על רצפת הסטודיו, כפופים לכוח המשיכה, אך משהו בהם גם נראה  מרחף מעל הרצפה, והם אינם מונחים עליה בכל כובד משקלם. כל פרט בציור נתון במציאות מקבילה משל עצמו, בבדידות, ממש כמו הצייר כשהוא בד' אמותיו.

ניכר שהצייר אוהב את ההתבוננות, אוהב את הטבע, וישנם ציורים בתערוכה שמתארים דשא ירוק שמעליו שמים אפורים.  גם בציורים אלה משהו צובט את הלב ביופיו. לרגעים ניתן  לראות בציורי הנוף ציורים שמגלים נוף פנימי, ריקוד בין תחושת חיות של דשא מוריק לשמיים בצבע אפור כאפר. אולי יש כאן מחשבה על המציאויות המקבילות שבין נעורים לזקנה.