Shachaf Levy and Noga Farchy's exhibition Sand.Water, on view now at RawArt Gallery, moves between the quotidian dimension of everyday life and that of the light and minerals of which imagination is made. The exhibition presents two bodies of work, different and distant from each other, expressing two closely related artistic idioms that converse about assembly, longing, and vision, until the boundary between them gradually blurs and they become strata of a shared consciousness.

Shachaf Levy engages in figurative oil painting. His series of works follows a young couple as they take a walk, pack, or hang out together in their apartment. These quotidian scenes encompass iconic images from the Israeli canon of the 1940s: the red coffee boiler and the couple next to it are reminiscent of Gutman's "Afternoon Nap," the woman with the goat echoes Shalom Sebba's "The Shepherd," and the group of men installing lights resembles the historic photograph "The Inked Flag." These references are not consciously intended and seem to have appeared on the canvas from an uncontrollable voice of collective memory, but they also imbue the familiar episodes from Levy's life with a sense of nostalgia for a distant place that no longer exists.

Noga Farchy constructs a sensual world of shapes, colors, and textures in her works. If Levy's close family is Israeli artists and local landscapes, Farchy's is an ancient tribe that exists in another world, which she keeps secret. Her body of work comprises jugs and clay sculptures, which she wraps in layers of drawing and burning, in a manner that remains true to her unique voice and resists the call of current trends in contemporary ceramics. Through the clay's uses, she builds an almost ritualistic relationship with the objects, creating an inner world of dream animals and imaginary remnants from a personal or mythic collection.

Both worlds meet in a realm of preservation and hoarding as they present containers, jugs, and stone figurines that carry the need for protection, the will to wrap and hold. It is an intimate, personal world, even isolated, where both artists can examine that which is closest to them – the home. Except for several guest appearances, the works do not address the outside very much. It is not that the outside is strange or alienating; it simply does not penetrate the transparent, effective armor that the works are surrounded by. 

Next to the stone objects and the clay containers, the element of water recurs throughout both artists' works. Water was the medium for primordial life forms, and to this day, our bodies are mostly made of water. Evidently, the attempt to capture liquids and hold them close in a fountain, public pool, hydroponic plants, or drinking jugs is an effort to compensate for the distance between people and the natural water source near where they are intended to live.

The exhibition's relationship with nature is also apparent in the unique range of colors in Levy's painting, which was previously monochromatic; the color green stands out in the boulevard's trees, in the hedges alongside a road in Thailand, in radioactive water, and in a love seat. In Farchy's jugs and drawings, the familiar colors blend into an optical flicker reminiscent of Goethe's color theory. Apparently, both artists view the world through a visual arc that is almost non-human and animal, and a clue to this can be found in the presence of many birds in the exhibition. Birds' eyes contain four color receptors, versus three in the human eye, and beyond perceiving a broader color spectrum, birds sense patterns, frequencies, and magnetic fields whose shapes we can only imagine.

Through an animal gaze, the artists suggest the possibility of seeing the world in a way inaccessible to humans, and of devoting oneself to the act of assimilation: to wear the stone, to be covered by the animal, to become part of the elements. Alongside their mutual yearning to return to some primal, domestic, uterine condition, the inward convergence becomes a shutting out of the outside, a parting letter to an impossible reality that had hit hard in the past two years. However, in its significant absence, it turns into a shadow hovering over the works. The water wants to break through the dam, the egg wants to fall and shatter, the consciousness wants to come apart, to go crazy. All that is wrapped and contained might overflow its banks in a single moment and create a flood.

Yasmin Caspin Guetta

November 2025

____________________________________________________________________________________________________

חול.מים

שחף לוי ונגה פרחי

28 בנובמבר 2025 - 3 בינואר 2026

התערוכה “חול.מים” של שחף לוי ונגה פרחי, המוצגת כעת בגלריה RawArt, נעה בין ממד החולין של היומיום לבין ממד האור והמינרלים שממנו עשוי הדמיון. על פניו, בתערוכה מוצגים שני גופי יצירה שונים ורחוקים, אך הם מבטאים שתי שפות אמנותיות קרובות המשוחחות זו עם זו על התכנסות, כמיהה וראייה, עד שהגבול ביניהן הולך ומטשטש והן נהפכות לשכבות של תודעה משותפת.

שחף לוי עוסק בציור שמן פיגורטיבי, סדרת העבודות שלו עוקבת אחר זוג צעיר בעודם מטיילים, אורזים או שוהים יחד בדירתם. סצינות היומיום האלו נושאות בחובן דימויים איקוניים מהקאנון הישראלי של שנות ה-40: פינג'ן הקפה האדום והזוג שאיתו מזכירים את “מנוחת הצהריים” של גוטמן, האישה עם העז מהדהדת את “הרועה” של שלום סבא, וחבורת הגברים שמתקינה נורות דומה לצילום ההיסטורי של דגל הדיו. האזכורים הללו אינם מתוכננים במודע ונראה שעלו על הבד מתוך קול בלתי נשלט של זיכרון קולקטיבי. הסיטואציות המוכרות המתארות את חייו של לוי כעת נטענות בתחושה נוסטלגית של מקום רחוק שאיננו עוד בנמצא.

בעבודותיה של נגה פרחי נבנה עולם חושני של צורות, צבעים ומרקמים. אם המשפחה של לוי היא אמנים ישראלים ונוף מקומי, הרי שהמשפחה של פרחי היא שבט עתיק יומין, שחי בעולם אחר, אותו היא מחזיקה כסוד. גוף עבודותיה מורכב מכדים ופסלי חימר, אותם היא עוטפת בשכבות רישום ושריפה, באופן שנשמר נאמן לקולה הייחודי ואינו מתפתה לזרמים השכיחים של הקרמיקה העכשווית. דרך פעולות החומר היא בונה מערכת יחסים כמעט פולחנית עם האובייקטים, ויוצרת עולם פנימי של חיות חלום ושרידים מדומיינים מאוסף אישי או מיתולוגי.

שני העולמות נפגשים במרחב של שימור ואגירה: מיכלים, כדים, דמויות אבן, כולם נושאים בתוכם את תנועת ההגנה, את הרצון לעטוף ולהחזיק. זהו עולם אינטימי ואישי, מעט מבודד אפילו, כזה המאפשר לשני האמנים להסתכל על הדבר שהכי קרוב אליהם, הבית. מלבד כמה הופעות אורח, אין בעבודות יותר מדי יחס אל החוץ. זה לא שהחוץ זר או מנוכר, הוא פשוט לא פתוח כערוץ תקשורת, לעומת המבט הפנימי, שם נמצא החיפוש (וביחס ישר שם גם נמצאת היכולת ליצור גופי עבודות כה עשירים ואינדיבידואליים). אך לצד גופי האבן ומיכלי החרס חוזר ומופיע אצל שני האמנים אלמנט המים. במים נוצרו צורות החיים לראשונה, ועד היום גופנו עשוי ברובו ממים. הניסיון לתפוס את המים ולהחזיק אותם קרוב במזרקה, בבריכה עירונית, בצמחים הידרופוניים או בכדי שתייה, הוא למעשה ניסיון לפצות על המרחק בין האדם למקור המים הטבעי, לידו הוא אמור לחיות.

מערכת היחסים של התערוכה עם עולם הטבע ניכרת גם מתוך מנעד הצבעים הייחודי בה.

בציוריו של לוי, שעד היום היו מונוכרומטיים, בולט כעת הצבע הירוק בעצי השדרה, בצמחייה לצד כביש בתאילנד, במים רדיואקטיביים או בספה לשניים. בכדים וברישומים של פרחי מצליחים הצבעים המוכרים להתערבב יחד לכדי ריצוד אופטי חריג באופן שמזכיר את תורת הצבעים של גתה. נדמה כי שני האמנים רואים את העולם דרך קשת ראייה שהיא כמעט על אנושית ואף חייתית, ורמז לכך נמצא בנוכחותן של ציפורים רבות בתערוכה. בעיניהן של ציפורים יש ארבעה קולטני צבע, לא שלושה כמו אצל בני האדם, ומעבר לקליטה של ספקטרום צבעים רחב, ציפורים גם רואות דפוסים, תדרים ושדות מגנטיים שאת צורתם נותר לנו רק לדמיין.

צמד האמנים מנכיח את היכולת לראות את העולם באופן שאינו נגיש לבני אדם דרך הזמנה לפעולת היטמעות: ללבוש את האבן, להתכסות בחיה, להיעשות חלק מהיסודות עצמם. לצד הכמיהה המשותפת לחזור לאיזה מצב ראשוני, ביתי ורחמי, הופכת ההתכנסות פנימה גם לסגירה כלפי החוץ, למכתב פרידה ממציאות בלתי אפשרית אשר דווקא בחוסר נוכחותה המובהק הופכת לצל המרחף מעל העבודות. המים רוצים לפרוץ את הסכר, הביצה רוצה ליפול ולהישבר, התודעה רוצה להתפרק, להשתגע. כל מה שעטוף ומוחזק עלול גם ברגע אחד לעלות על גדותיו ולהביא לשיטפון.

יסמין כספין גואטה 

נובמבר 2025